<h1>דרשת הרמב"ן לר"ה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
הנה אמרנו שהוא יום דין והוא פירוש יום תרועה וזכרון תרועה, והוא דבר מפורש בדברי רבותינו כמו ששנינו [ט"ז ע"א] בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ואמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו', וכן הרבה בדבריהם.
ועכשיו אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית [י"א ע"א] בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו [סנהדרין ק"ז ע"ב] דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין, ויום הדין זה מזכירין אותו רבותינו ז"ל בהגדות ובמדרשים וקורין לו יום הדין הגדול, ואמרו בפ"ק דע"ז [ב' ע"א] כל המצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות עליהם לעולם הבא שנאמר [ישעיה מ"ג] יתנו עדיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו אומות העולם, ושם אמרו לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו מתקבצין כל אומות העולם וכו', (נ"א, מתקבצין ובאין כל אומות העולם בערבוביא ואומר להם הקב"ה אל תכנסו לפני בערבוביא), וכן הרבה בדבריהם, ובכאן [ט"ז ע"ב] שנו בברייתא שלש כתות ליום הדין ופי' רבנו שלמה כשיחיו המתים.
אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו [ב"ב י' ע"א] כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
אבל מה שאמרו אי זו לרעב אי זו לשובע, יש מפרשים שזה על הרעב שבא במדינות מחמת עצמן כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו, אבל רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן אינו בראש השנה, שהרי שנינו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים, אבל בירושלמי [פ"א ה"ג] מצינו כלשון הזה אית תניי תני כולהון נידונין בראש השנה וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם ביום הכיפורים, ואית תניי תני כל אחד ואחד נדון בזמנו ומתחתם בזמנו, מתניתין כמן דמר כולהון נדונין בזמנן וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דתנינן ובחג נדונין על המים, מילתיה דרב אמרה כולהון נידונין בראש השנה וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו', וכן הברייתא השנויה בגמרא [י"ז ע"ב] הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהן וכו' הרי משמע דעל המים נמי נדונין בראש השנה, וכן המעשה שהזכירו במסכת ברכות [י"ח ע"ב] מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות וכו' שמעתי מאחורי הפרגוד שכל הזורע וכו' כך הוא שעל הכל נדונין בראש השנה, ומ"מ דרשא דר' עקיבה אמת הוא מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו' שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה.
כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר [מלאכי ג'] הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם, או שיכפל עליו עונש יתר ממדה רעה לקשה ממנה, וזו היא מה שהזכירו במשנה [סנהדרין ק"ז ע"ב] אין עומדין בדין ועומדין בדין, והזכירו בבריתא [ט"ז ע"ב] שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם, וכן הזכיר יונתן בן עוזיאל בתרגום כי לא ביד יקחו [שמואל ב' כ"ג ו'] בכן לית פורענותהון ביד אנש אלהין באשתא עתידין לאיתוקדא כד יתגלי בי דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא, ובתרגום תהלים [ע"ג] כחלום מהקיץ וגו' והיך חלמא מן גבר רוי דמיתער משנתיה ליום דינא רבא באיתערותהון מן בית קבריהון ברגוז דמותהון תברוניה, והכתוב אומר [דניאל י"ב] ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו', והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות תשובה [פ"ג ה"ג] כלשון הזה כשם ששוקלים עונות האדם וזכיותיו בשעת מיתתו, כך שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, וכך כתב עוד הבריתא של שלש כתות הן ליום הדין עם הדין הזה של ראש השנה, ונראה מדבריו שלא דקדק בכך.
מ"מ למדנו לראש השנה שהוא יום הדין לכל הענינים שבעולם הזה, וכמו שאמרו במימרא זו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' שאלו השלשה ספרים כל באי העולם הם כוללין.
ויש לשאול והיאך פסק ר' יוחנן פסק הדין הגדול והעמוק הזה שכל רזי עולם תלויין בו צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים וכל הרשעים מתים, וכי כל הרשעים מתים והצדיקים חיים, ולמי כל חמדת העולם אלא לרשעים, [נ"א, וכי כל הצדיקים חיים וכל הרשעים מתים, והלא עולם וכל חמדה שלו לרשעים הוא]. והכתובים צווחי כנגדו יש צדיק אובד בצדקו [קהלת ז'], וכתיב [שם ח'] כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, וכל שכן שפסק רשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר למיתה שהכתוב אומר [שם ז'] ויש רשע מאריך ברעתו, וכל הנביאים אינן תמהין אלא על זה, אמר ירמיהו [י"ב א'] צדיק אתה ה' כי אריב אליך וגו', ואמר חבקוק [א' ג'] למה תראני און ועמל וגו' כי רשע מכתיר את הצדיק, וכי לא ראה זה החכם ספר איוב מעולם שהוא מלא תוכחות על זה, וחביריו היו אומרים מתחילה כן כי הצדיקים מתקיימין והרשעים נכרתין, ואיוב נצחן עד שחזרו והאריכו הענין להכרתת זרעם אחריהם, ואיוב הלעיג עליהם כי מה חפצו בביתו אחריו, ואליהוא השיב עליהם וכעס, והקב"ה הצריכם כפרה על זה [איוב מ"ב] כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ומשנה שלימה שנינו [אבות פ"ד מט"ו] אין בידינו משלות רשעים ואף לא ייסורי הצדיקים, וגרסת ספרי ספרד אין בידינו משלות הרשעים אף לא מייסוריהן של צדיקים, כלומר אין בידינו כלום לא מזה ולא מזה.
ורבותינו ז"ל מהפכים קערה זו [עי' בלשון זה ב"ב ט"ז ע"א] אמרו במסכת קידושין [ל"ט ע"ב] כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכן במדת הרשעים אמרו שם וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה ולא חיסר ממנה אפילו אות אחת, ומשה רבינו ע"ה פירש דבר זה בפסוק [דברים ז'] ומשלם לשונאיו וגו' כמו שתירגם אונקלוס, ואמרו רבותינו [מנחות כ"ט ע"ב] כי הקב"ה הראה לו למשה ר' עקיבה ותורתו, אמר לו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראיני שכרו, הראהו שהיו מחתכין בשרו במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אבל המימרא הזו נאמרה בחכמה ועל פי ההגיון, שידוע הוא לכל מבין עם תלמיד שאין נדונין בעולם אלא ארבעה, וכן כל הדברים מושלמין בריבועים, והנדונין כולם ארבעה חלקים הם, אחד שלא יבא לפני בית דינו, והשני שבא לפניו ולא גמרו דינו, והשלישי שחייבוהו ב"ד, והרביעי שזכוהו ב"ד, החלק הראשון בכאן בטל שהכל עוברין לפני הקב"ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, נשארו בנדונין שלשה, כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שוה לכאן ולכאן נקרא בינוני, אם כן הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפירות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו [מלכים א' כ"א כ"ט] הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם, וכל לשון התורה כך הוא [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את השרע, צדיק ורשע בדין זה, וכן [שמות כ"ג] ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן מה שהזכירו חיים ומיתה אינן בימים [נ"א, כינוים] בלבד, אלא תפסו להם חיים אב הטובות כולן ומיתה אב לרעות כולן, וכינו כל העונשין שבעולם נגעים ומיתת בנים ועניות וכל מאורעות רעות של גוף בכנוי מיתה, וכינו כל הטובות עשר ונכסים וכבוד ובנים ושלום ובריאות בכלל חיים, וכן עושין הפסוקים בכל מקום, זהו פירוש מימרא זו בלא קושיא ובלא פיקפוק. עכשיו פירשנו זכרון שהוא יום דין, וכן תיקנו חכמים בתפילה את יום הזכרון הזה כלומר יום הדין.
וזהו מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות טלטול שמתי [אולי צ"ל נשמתי] בחיק אמי. וזה הענין הוא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל הנביא [סנהדרין ק"ה ע"א] רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש לו עליו כלום, שנאמר [יחזקאל כ'] והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, כלומר כיון שיצאנו מארצו הרי אנחנו כגוים שאינו מעניש אותם על ע"ז שלהם, וזהו שאמר הכתוב [ירמיה ט"ז] ושלמתי ראשונה משנה עונם על חללם את ארצי בנבלות שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי, והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים ויראנו כל מי שהוא פתוח העין אחר שגליתי את עיניו, והנה הזכירה התורה כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות שנאמר כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ורבותינו ז"ל אמרו [סנהדרין נ"ו ע"ב] שהוזהרו עליהם אדם ונח שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא הזכיר האזהרה אלא אמר כי הארץ תקיא אותם שהיא תתעב את כל התועבות האל, והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מוזהרים [נ"א, כאדם ונח] והפרשה אמרה [ויקרא י"ח] כמעשי ארץ מצרים וגו' ולא הקיאה את יושביה ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל הכל למעלת ארץ ישראל וקדושתה וטהרתה, והנה נסתכלתי בפרשה וראיתי שהכל... הקיאה אותנו בעונותינו [[תיבות אלו אינן ברורות בכת"י] והאומות אשר] לא הקיאה התולדות מוסף עליהם...
הדר העולם ארץ ישראל, הדר ארץ ישראל ירושלים, והדר ירושלם בית המקדש, הדר ביהמ"ק בית קדשי הקדשים, הדר בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה שנאמר [שמות כ"ה] ונועדתי לך שם ודברתי וגו', ואומר [תהלים פ'] רועה ישראל האזינה וגו' יושב הכרובים הופיעה, ואומר [יחזקאל י'] היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, גלתה שכינה בעונותינו גלה הכל, פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה שנאמר [איכה א'] ויצא מבת ציון וגו' ישבה לה ירושלים כאלמנה שנאמר [שם] איכה ישבה בדד וגו', ולעתיד לבא שכינה חוזרת והכל חוזר, משל למטרונא שנשאת למלך וילדה לו בנים ובנות הלך המלך למדינת הים עמדה וישבה לה כאלמנה, לימים רבים באו מלכות באו מבשרים ואמרו לה באו חתניך אמרה תשמחנה בנותי, אמרו לה באו בניך אמרה תשמחנה כלותי, אמרו לה בא המלך אמרה הא ודאי חדותא, עמדה ולבשה בגדי מלכות וקשטה עצמה וקבלה המלך בשמחה, כך לעתיד לבא אומרים לירושלים בא משיח בן דוד אומרת להם ישמח הר ציון, אומרים לה באו הגליות אומרת להם תגלנה בנות יהודה, אומרים לה בא המלך אומרת הא ודאי חדותה שנאמר [ישעיה ס"א] שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי, ואומר [שם נ"ב] קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעיין יראו בשוב ה' ציון, אמן וכן יהי רצון.
<h2>דף כו.</h2>
והקשו בתוספות ר' לוי כמאן סבירא ליה בשל כל השנה דהא ר' יהודה לא פליג אתעניות דמתני' ומודה הוא לת"ק דקאמר ובתעניות בשל זכרים כפופים, ולא תירצו בה אלא גמגום, ולאו קושיא היא דהא בין תנא קמא בין ר' יהודה כולהו אמרי דאין כל התקיעות של ראש השנה ויובל ותעניות שוות, ולכולי עלמא בפשוטין וכפופים תוקעין, אלא דלת"ק בי"ט פשיטות עדיף ובתעניות כפיפה עדיף, ולר' יהודה ראש השנה נמי כיון דיום דין הוא כפיפה עדיפה כתעניות, ונשאר פשיטות ליובל, ואתא ר' לוי וראה דבריו של ר' יהודה בכפיפה דראש השנה, וראה דבריו של ת"ק דשוה היובל לראש השנה לגמרי, ופסק ששניהם בכפופין דשניהם יום דין הם, ומעתה על כרחיו של כל השנה בפשוטין שהרי הכל שווין שאין כל התקיעות שוות, ושל יובל משונה הוא משל שאר תעניות, וזה דבר ברור אין בו גמגום.
וגרסינן בפ"ק [ט"ז ע"א] אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק אביכם, וההיא לאו ממתני' היא שהרי פירשנו דתנא דמתני' בכפופים בלחוד קפיד, וכל הכפופים כשרין אפילו לכתחילה, אלא ר' אבהו מנהגא נקט וטעמא דמנהגא מפרש, והכי קאמר למה תוקעין עכשיו בשופר של איל ומחזרין עליו למצוה מן המובחר כדי שיזכור לנו הקב"ה עקידת יצחק אבינו, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל וכו' הכי קאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ואנו עושים איל כאיל דכל דדמי טפי עדיף, וכן [שם] אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות וכו' אסמכתא בעלמא לומר כיון שצוה בתקיעת שופר אנו מדקדקים על עצמינו כאילו אמר לנו אמרו לפני וכו', וכיוצא במימרא זו של ר' אבהו במסכת תעניות [ט"ז ע"א] למה יוצאין לבית הקברות וכו' ולמה מתכסין בשקים, כלומר למה נהגו כך ואינו שנוי לא במשנה ולא בברייתא.
נמצא עכשיו שלש מדות בשופר כל השופרות כשרין בדיעבד בין פשוטין בין כפופין, חוץ משל פרה שהוא קרן, וכלתחילה מצוה בכפופין, ופירשו בירושלמי [פ"ג ה"ד] כדי שיכופו לבם לתפלה, בכל הכפופין תוקעין ומצוה מן המובחר בשל איל, והוא מן הכפופין לזכרון העקידה, ומ"מ כל השופרות כשרין ולא הקרנות שהן עצם אחד כמו שפירשנו, שהפירוש הזה אמת ויציב וטוב ויפה יחלוק עליו מי שירצה לחלוק ויודה בו מי שרוצה להודות, והרמב"ם ז"ל [פ"א שופר ה"א] פסק כל השופרות פסולין חוץ מקרן של כבש, היה סבור דסיפא דמתני' פליגא ארישא, וזה ודאי אינו נכון כמו שפירשנו, ולא כן דעת כל הגאונים, וכבר הגיה עליו הראב"ד ז"ל ואמר הפריז על מדותיו. ומ"מ אע"פ ששנינו כל השופרות כשרין יש לעיין בשל בהמה או חיה טמאה, ממה שאמרו [שבת כ"ח ע"א] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד וכו', וכאן אמרו כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי, וזה צ"ע.
<h2>דף כז.</h2>
הרי ששנינו במשנה זו ובתעניות בשל זכרים כפופים ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות, ואיתמר עלה בגמרא במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר, וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניה בן תרדיון בסכני, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המקדש בלבד ובהר הבית, אמר ר' אחא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קראה [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר וגו' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא, ופירושו בד"א דעבדינן תרוייהו חצוצרות ושופר במקדש, אבל בעלמא מקום שיש שופר כגון ראש השנה שמצות היום בשופר כדקתני רישא, אין חצוצרות כלל, מקום שיש חצוצרות כגון סיפא דתעניות שמצות היום בחצוצרות אין שופר כלל, וכן פרש"י ז"ל, נמצא עכשיו דבתעניות בגבולין חצוצרות ולא שופר.
וכתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל בספר המאור ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל נהגו לתקוע בתעניות בשופר, ולפי משנה זו נראה שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות, זה לשונו, ואני אומר שסמכו הגאונים על אותה הלכה שהיא בפ"ק דתעניות [י"ב ע"ב] דתנן שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות ואיתמר עלה בגמרא [שם י"ד ע"א] במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בעננו, ואמרינן בשופרות דכולי עלמא לא פליגי דקרי ליה התרעה ותניא נמי התם אין פוחתין משבע תעניות על הציבור ובהן שבע [נ"א, שבע שבע] התרעות וראיה לדבר יריחו ויריחו בשופרות הוה כדכתיב [יהושע ו'] שופרות היובלים, משמע מהך דהתרעה דתעניות בשופר היא ולא בחצוצרות, ויש מקצת חכמים נדחקין בזה ומוקמי לה במקדש, ועוד מצאתי בירושלמי [ר"ה פ"ג ה"ד] ראיה לדברי הגאונים קומי ר' יהושע בן לוי תקעין בתעניתא ר' יוסי בעי ויתקעון קומי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ולא חצוצרות בגבולין, אלמא אין חצוצרות בגבולין כלל לא בראש השנה ולא בתעניות, והטעם דחצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיבי ולא בתענית דעיר אחת ומדינה אחת, והא דתני מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בכינופיא דכל ישראל, כגון בשעת מלחמה דוהרעותם בחצוצרות כתיב [במדבר י'], והיו מתפללין זכרונות ושופרות כדאמר במסכת תעניות [ט"ז ע"ב] לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה, אלמא בשעת מלחמה אומרין אותם ותוקעין בשעת התפילה בחצוצרות כדכתיב, ואין שם שופר, ובירושלמי דמסכת תעניות [פ"ב ה"א] נמי אמרינן ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאלו גועים כבהמה לפניך.
כל אלו סמכים וראיות למנהג הגאונים, כל שכן שהיה מעשה בשתי ישיבות ומנהג אבותיהם בידיהם מימות רב אשי, לפיכך נהגנו אנו בספרד לתקוע בשופרות בתעניות של התרעה, ושמעתי שאין עושין כן בצרפת כלל, שמא הם סבורין דמה שאמרו [פסחים נ"ד ע"ב] אין תענית צבור בבבל אפילו לתפילה קאמר, כלומר לעשרים וארבע ולנעילה ולתקיעות, ואנו כבר עמדנו [בחידושים ריש תענית] על עיקר זה הדבר בראיות מן הגמרא ובמעשה מן הגאונים שיש תענית צבור בבבל לכל ענין תפילה לענין נעילה ולעשרים וארבע ולתקיעות.
ועוד אני סובר שנמנעו בצרפת מתקיעות ממה שראיתי בתוספות שכתבו כלשון הזה, וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניה בן תרדיון בסכני לתקוע בשניהם בשופר וחצוצרות ואמרו לא היו נוהגין כן אלא במקדש בלבד אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו', ובמסכת תעניות [ט"ז ע"ב] אינו משמע כן אלא כך משמע לשם אמרו לא היו עושין שום תקיעה לא בשופר ולא בחצוצרות אלא בשערי המזרח, דלשם אינו מזכיר לא שופר ולא חצוצרות אלא הכי קתני והם מריעין ותוקעין ומריעין וכך הנהיג ר' חלפתא וכו', וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כך וכו', כל זה לשונם, ועוד האריכו, וזה ודאי טעות הוא ואולי אירע להם משבוש הנוסחאות באותה הלכה, אבל דבר ברור הוא דקאמר התם ומוסיפין עליהם עוד שש אותן שש היכן אומרן בין גואל לרופא ומאריך בגאולה והן עונין אחריו אמן, וכך היו נוהגין בגבולין, אבל במקדש אומרין ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש, ועל הא קתני וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי וכו' לומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם וכו' והיו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ותוקעין ומריעין ותוקעין, ועל זה אמרו שם שכשבא דבר לפני חכמים אמרו שאין זה בגבולין אלא במקדש, ובכאן אמרו על השופר וחצוצרות שאין שניהם בגבולין אלא במקדש, והכל ענין אחד הוא, שר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון אירע להם שהיו במקדש ביו םתענית והנהיגו לעשות במקומות שלהם כל מה שראו שעושין במקדש, וחכמים אמרו להם שטעו בשתים אחד לענין אמן ואחד לענין תקיעת שופר וחצוצרות, וזה דבר ברור הוא, וכמדומה לי שרבינו שמשון ראה ונזהר שלא כתב דבר זה בתוספות שלו, הרי הארכנו והרווחנו במשנה הזאת ביותר מפני שהיא אצל המפרשים קשה ועמומה.
ועוד האריכו רבותינו ז"ל במומי השופר כגון נסדק ונקב והן הלכות גדולות בפרטיהם ודקדוקיהם ואני מקצר בהם מפני טורח הצבור, אבל כללותיהם בדרך קצרה כך הוא. שופר שנסדק ודבקו פסול פרש"י ז"ל שדבקו בדבק שקורין גלוד, וזה אינו נכון דהוה ליה שלא במינו ואין צריך לומר נסדק אלא אפילו נקב פסול, אלא דבקו היינו בעצמו שחממו באור ונתפשט ונדבק, ואפילו הכי פסול, וכל שכן אם לא דבקו ותקע בו כשהוא סדוק דפסול, כדקתני בריתא נסדק לארכו פסול ולא קתני דבקו. ופי' שופר שנסדק היינו שנסדק כל השופר וכך פרש"י, וטעמא דפסול שאינו שופר אלא שברי שופר הם, שכל כלי שנשבר יצא מתורת כלי בין לענין הטומאה בין לכל דבר. דבק שברי שופרות פסול, אפילו היה שיעור בראשון כנגד פיו פסול, דהא מוסיף עלה בברייתא ואם הוסיף עליו כל שהוא פסול, וטעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות.
נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, פי' נקב וסתמו אפילו במינו, אם מעכב את התקיעה עכשיו לאחר סתימה כגון שעדין הקול יוצא דרך הנקב, פסול דכיון דאינו מתוקן לגמרי עומד לינטל הוא ואותו שבר שאינו שופר מסייע בקול, ועוד דשנים ושלשה שופרות הן, ולא מעכב דוקא אלא שנחלש הקול קצת ויוצא משם, ואם לאון שחזר קולו לחוזק הראשון כשר, ודוקא במינו ומתני' ר' נתן היא, כך הוא פי' משנה זו בדקדוק על פי הירושלמי, והוא דעת רבינו יצחק אלפסי בעל ההלכות. ופסק ההלכה והוא שנשתייר רובו כלישנא קמא דר' יוחנן לחומרא, וכן פסק רבינו חננאל, אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת והרבה מן הגאונים חלוקין בזה. ואמרו בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר, כלומר שאם הנקב פתוח כשר שכל הקולות כשרין בשופר, ואם כן למה פסלו נסדק כשלא דבקו, על כרחין כשנסדק כולו דהוה ליה שברי שופר כמו שאמרנו, אבל ה"ר יהונתן הכהן שבא לכאן בימי הראשונים, כתב בפירושי ההלכות שחבר, דנסדק לארכו פסול אפילו בכל שהוא מפני שהוא מוסיף והולך בשעת התקיעה כשהן תוקעין בו בחוזק.
צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר, ודוקא מבחוץ אבל מבפנים פסול, אם כן אינו אלא בדופן שבפיו, ויש אומרים אפילו מגבו מפני שהוא מכניס קצתו בפיו ושפמו של תוקע מכסה עליו, וטעמא דפסול משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר, וש"מ שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול. צפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, לפיכך אלו שמציירין בו צורות לנאותו לא יפה הם עושין, שמא נשתנה קולו מחמת אותן ציורין, ואע"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים קולו משתנה בהן.
נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא, פי' אם קול פנימי לבדו שמע יצא ואם קול חיצון לבדו שמע לא יצא, ואם שמע קול שניהם יש אמרים יצא דהא קיימא לן [לעיל] בשופר תרי קלי משתמעי דכיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע, ואפילו היה קול אחד פסול והשני כשר, ואפילו היו הפסולין רבים וקולם גדול וחזק והכשר יחיד וקולו חלוש מהם, דהיינו שתי חצוצרות ושופר דמקדש כדמסיק בגמרא, ואני אומר אם שמע קול פנימי וחיצון הוו להו תרי קלי מחד גברא ולא משתמעי, ולא אזלינן בתר שופרות ושנים הם אלא בתר תוקע וחד הוא, ויש קצת ראיה מצפהו זהב מבחוץ ונשתנה קולו מכמות שהיה דהא שמע תרוויהו וכתרי קלי נינהו, וצ"ע.
נסדק לרחבו אם נשתייר בו כשיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול, נשתייר בו שיעור תקיעה כלפי פיו קאמרינן וכן פרש"י ז"ל, אבל ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל אמר אפילו למעלה כלפי ראשו. וכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, ובפרק המפלת [כ"ו ע"א] אמרו דשופר טפח, וי"ל דהיינו הך, דטפח ארבע אצבעות בגודל ושית בקטניתא, ויאחזנו בארבע בינוניות ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים השיעור, ולא כדי שיאחזנו התוקע, דאם כן הכל לפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן בטיח ישנו כראשו של אדם גדול [כלים פי"ז מ"ב], אלא כדי שיאחזנו אדם קתני ובאדם בינוני והיינו טפח, ורשב"ג נמי הוה ליה למימר טפח אלא טעמא קא מפרש, עד כאן דברנו בהלכות שופר בקצרה.
<h2>דף כח.</h2>
ענין כונה של תקיעה, אם תקע לשיר הוא מחלוקת בגמרא ובין הגאונים, בה"ג פסק לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, וכן פסק רבינו יצחק אלפסי כר' זירא דבעי כונת תוקע וכונת שומע וכונת משמיע לשומע ושיתכוונו כולם לשם מצוה, והוא הדין לכל המצות שלא יצא עד שיתכוין בהן לשם מצוה, וה"ר יצחק אבן גיאת פסק בשם רבינו האיי גאון כרבא דאמר התוקע לשיר יצא, דלצאת לא בעינן כונה, וכן הדין בכל המצות, וכתב רבינו האיי ואע"פ שהלכה שהעושה מצוה בלא כונה יצא יהא אדם רגיל להתכוין במצוות, ואנו לפי עניות דעתינו יש לנו ראיה לדברי בה"ג מאותה הלכה שבמסכת ברכות בפרק היה קורא בתורה [עי' מלחמות סופ"ג], והם מים עמוקים, אבל לא אאריך בזה שאין הכרעתינו מכרעת בין גדולי הגאונים ז"ל.
<h2>דף כט:</h2>
עוד שנינו יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, אמר ר' אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין, וכבר הזכרנו שזו גזירה מדבריהם מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי וכו', ופרש"י אבל לא במדינה לא בירושלם ולא בגבולין, ובתוספות הקשו והא קתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שרואה ושומעת ויכולה לבוא תוקעין בה, אלמא בירושלם תוקעין, לפיכך פירשו בתוספות אבל לא במדינה של גבולין, וכך פירש ה"ר משה בפי' המשנה אבל לא במדינה סאיר בלאד יש'. ואמרו בתוספות ואע"פ שמקדש ומדינה בשאר מקומות משמע כפירוש הקונטרס על כרחינו יש לנו לפרש בכאן כדפרישנא, וזה הפירוש שלהם קשה מאד שיהא מקדש ומדינה השנוי בכאן שלא כשאר השנויין בכל מקום, וקשה מזה דהא מתני' גופה קתני סיפא בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד דהוא מקדש ממש, סכינא חריפא מפסקא מתני'.
ולפיכך פירשו אחרים דסיפא לאחר חרבן דמתחילה לא היו תוקעין אלא במקדש ממש, והתקין רבן יוחנן בן זכאי בכל מקום שיש בו ב"ד בין ירושלם בין יבנה, והתקין בתקנה זו שיהא ב"ד כל זמן שהן תוקעין בכל הרואה, [נ"א, כל זמן שהן תוקעין בירושלים תוקעין בכל הרואה], וכשהן תוקעין ביבנה אין תוקעין אלא בב"ד בלבד, וכך כתב הראב"ד ז"ל, ובתוספות האחרונות לר"ש כך העלו דסיפא לאחר חרבן ותקנת רבן יוחנן בן זכאי.
ולא נראה לי כן דבירושלמי מוכח בהדיא דסיפא דמתני' קודם חרבן היא, ואע"פ שיש לגמרת הירושלמי דרך אחרת בשמועה זו, מ"מ נלמוד ממנה בפירוש משנה זו דקודם חרבן היא, וכן הדגבר דמשעה שגלתה סנהדרי מירושלם שוב לא חזרה שם ולמה יתקן שתהא יתירה על יבנה, אלא יש לתרץ שהיא קודם חרבן כפשטה, וכדברי רבינו שלמה, ולומר דמתחלה במקדש תוקעין ולא משום ב"ד אלא שאין שבות במקדש, וכשם שתוקעין שם כמה תקיעות על הקרבן תוקעין אף זו, אבל לא בירושלם משום גזירה דרבה, ורצו שתהא הגזירה ניכרת שם ואנשי ירושלים יכולין לעלות לבית המקדש לשמוע התקיעות, אבל ברואה התירו להם שלא יטרחו ויניחו עריהם.
ומחלוקת ר' אלעזר דאמר ביבנה בלבד ורבנן דאמרו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, יש מפרשים אפילו בסנהדרי קטנה של כ"ג, ור' אלעזר אמר יבנה דהיא סנהדרי גדולה וכן באושא ובכל מקום שגלתה סנהדרי שם, והא דתניא בגמרא [ל' ע"א] ובראש השנה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החדש היינו סנהדרי גדולה ור' אלעזר היא, וכן כתב רש"י, ויש אומרים לרבנן אפילו בב"ד של שלשה דקדוש החדש בשלשה כדאמר בפ"ק דסנהדרין [י' ע"ב], ומיהו בעינן שיהו אותן שלשה מכלל סנהדרי גדולה שקדשו את החדש, ור' אלעזר סבר יבנה בלבד כלומר בפני סנהדרי גדולה, ואע"פ שדין סנהדרי גדולה בטל משעה שגלתה סנהדרין דהמקום גורם, מעלה דרבנן היא ודומיא דמקדש תקין.
ורבינו יצחק אלפסי בעל ההלכות היה סובר דלרבנן בפני כל בית דין תוקעין ולא בעינן מומחין סמוכין, אלא כל שהוא ב"ד לעירו קאמר דהא איכא אימת ב"ד, ור' אלעזר סבר יבנה כלומר שלשה מכלל ב"ד המקדשין את החדש, וברייתא ר' אלעזר היא כפי' רש"י בזה, ולפיכך היו תוקעין לפניו כל ימיו בר"ה שחל להיות בשבת, וכך קבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו, וכך כתבו מקצת תלמידיו בתשובות שאלות, ובהלכות רמזה שכתב אמר רב הונא ועם ב"ד וכו' ואין דרכו לכתוב דברים שאינן אלא לימות המשיח, ותפסו עליו בזה שלא שמעו סברא שלו, מ"מ לא סמכו העולם ע"ז, ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת. [נ"א, ולפיכך היה רבינו ז"ל מתקיע לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת, וכך קבלנו מזקני ספרד אנשי מקומו, וכך נמצא למקצת תלמידיו בתשובות שלהם, וגם בהלכות רמז זאת הסברא שכתב אמר רב הונא ועם ב"ד, ואין דרכו לכתוב בהלכה דברים שאינן נוהגין עכשיו ובדבר זה לא סמכו העולם עליו ולא אמרו תלמידיו כגון הר"מ ז"ל, ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת].
<h2>דף לב.</h2>
לענין התפילה שנינו סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהם ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, והלכה כר' עקיבא.
ולפיכך נהגו בספרד שאין מזכירין פסוקי מוספין אלא בשבת וראש חדש דרגילי, אבל בשלשה רגלים וראש השנה ויום הכיפורים דאתו לאיחלופי ולמיטעי אומר כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך וכו'.
<h2>דף לג:</h2>
הלכות התרועה עצמה שנו רבותינו סדר תקיעות שלש של שלש שלש, שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות, כך הגירסא כתובה בנסחאות, ופירוש שלש של שלש שלש ששלשה פעמים כתוב בתורה [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, [במדבר כ"ט] יום תרועה, [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה, והצריכו חכמים לעשות שלש תרועות כנגדן, ולמדו מפי השמועה שכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, נמצאו תר"ת של שלש שלש.
שיעור תקיעה כשלש תרועות והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי ותנא ברא חשיב חד בבא ולא פליגי, פרש"י וכן כל המפרשים דשיעור תקיעה אחת כשיעור תרועה אחת, ושיעור תקיעה כשיעור השלש תרועות קתני, והזכירן בשמן דשלש הן ולפרש דכולן שוות, אבל הרמב"ם כתב [בפיהמ"ש] דמתני' הכי קתני שיעור כל התקיעות ככל התרועות ונמצא תקיעה כחצי תרועה, וזה אינו נכון מכמה פנים.
שיעור תרועה כשלש יבבות וברייתא שיעור תרועה כשלשה שברים, זו גירסת הספרים כולם אעפ"כ אינה נכונה, אבל גרסת ר"ח שיעור תרועה שלש יבבות וברייתא שיעור תרועה שלשה שברים, דהא בעצמה משער ואינו תולה דבר בדבר אחר, ויש נוסחאות שכתוב בהן כדי שלש יבבות כדי שלשה שברים, והיא גרסת רבינו יצחק בהלכות.
ורמינן אמתני' והתניא שיעור תרועה שלשה שברים, ומתרץ אמר אביי בהא ודאי פליגי וכו' מר סבר גנוחי גנח והיינו שברים ומר סבר ילולי יליל, ומ"מ בגמרא קרי לילולי יבבות וקרי לגנוחי שברים, דאינשי רגילי למיקרי לחדא יללה יבבא כדקתני שלש יבבות.
וכיון שנחלקו התנאין ביבבה האמורה בתורה מה היא, בא ר' אבהו [ל"ד ע"א] והוסיף ואמר דילמא גנח ויליל היא תרועה יבבא של תורה, ואע"פ שאין דרך האמוראין בתלמוד לחלוק על התנאין, חשש ר' אבהו כיון שאין להם קבלה בתרועה אלא שהיא יבבא כדרך הנשים מיבבות, דילמא גנח ויליל הוא שהרבה עושות כך, ורצה להוציאנו מכל ספק ותקן שנתקע תשר"ת, והיו בעלי הגמרא סבורין דלר' אבהו לא נעשה אלא תשר"ת דהא עבדינן ילולי וגנוחי, והקשו עליו מתקיף לה רב עוירא ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה, וכן חזרו והקשו מתקיף לה רבינא ודילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שלשה שברים לתקיעה, ופרקינן דעבדינן כולהו תש"ת ותר"ת.
והמפרשים הקשו בכאן ומאי קושיא אי מפסקי תרועה או שברים והא קיימא לן כר' יוחנן דאמר [ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ואם תאמר דר אבהו לא ס"ל כותיה, מ"מ ליכא דמחמיר מאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומפורש במסכת ברכות [כ"ד ע"ב] דמראש ממש קאמר ולאו מההוא דוכתא דקאי, והכא ליכא בתרועה אחת כדי לגמור את כל הסימן, ורבים מן המפרשים מתרצים בקושיא זו ואומרים שחששו בכאן לדברי ר' יהודה [סוכה נ"ג ע"ב] דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, כלומר קול אחד ממש שצוה הכתוב להעביר קול אחד שיהיה תחלתו וסופו פשוט ואמצעיתו מרועע, ואמר רב כהנא [שם] אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום ואוקימנא כר' יהודה כדאיתא בפרק החליל, וכאן נמי חששו לדברי ר' יהודה לאפוקי נפשין מפלוגתא, ויש לנו על התירוץ הזה קושיות גדולות אלא שמורא הציבור עלי [נ"א, שלא אטריח עליהם] והעיקר בזה שאין השהייה פוסלת בכאן אלא ההפסק הוא הפוסל מפני שמקלקל הסדר, [שהסדר] הוא פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע לא בסמיכות דוקא אלא שלא יהא הפסק קול שופר ביניהם, וכך אמרו בתוספות, והוא הנכון והמחוור.
ועוד אמרו שם בתוספות בלשון הזה, מיהו דווקא שמפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה או בתרועה בין שברים לתקיעה דחשיב הפסק וחוזר לראש, אבל אם עשה בתחילה שתי תקיעות ביחד או שתי תרועות ביחד או אי נמי ד' או ה' שברים, לא חשיב הפסק לחזור לראש אלא גומר ויוצא ואינו מקולקל הסדר בשביל כן, ועוד אמרו ואפילו תקע שני סדרים כסדר ובשלישי טעה ופיחת אחת מן השברים ועשה תרועה סותר הכל וחוזר לגמרי לראש, כל זה לשונם, ושמעתי מפי מורי ה"ר נתן בן ה"ר מאיר שבתחילה כשבא ללמוד תורה לפני רבינו יצחק ב"ר אברהם תקע התוקע ועשה ד' שברים, אמרו לו רבינו יצחק חזור כל הסימן והחזירו, לאחר תפילה עמדו הרבנים והתלמידים לפניו בחצר בית הכנסת, אמר לו מורי, רבינו למה צוית לחזור כל הסימן אי משום דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אין הלכה כמותו דהא קיימא לן כרבנן וכר' יוחנן, השיב לו שמא אמרתי מדקא פריך בגמ' תרי זמני ודילמא שברים נינהו ואתיא תרועה ומפסקא ודילמא תרועה היא ואתו שברים ומפסקי, אמר לו מורי כי הוי הפסק תרועה בין שברים לתקיעה או שברים בין תקיעה לתרועה אבל שברים ושברים מין במינו הוא ואינו חוצץ, תמה רבינו יצחק ושתק, זהו סדרן של גדולים הללו.
ואני אומר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם שיש בכאן ענין גדול שנתעלם מהם, שאם התוקע ההוא שתקע לפני רבנו יצחק ז"ל עשה השברים כולם בלא הפסק לא עשה שום טעות ושום שגגה אלא כהוגן וכשורה נהג, ולכתחלה רשאי לעשות ארבעה וחמשה שברים ואפי' מאה, דגנוחי לתנא דברייתא כמו ילולי לתנא דמתני', ושיעור תרועה כילולי שלש יבבות כדתנן במתני', ושיעור תרועה כגנוחי שלשה שברים כדתניא בברייתא, וכל זה שיעור התרועה למטה אבל למעלה אין לה שיעור, אלא מאריך בתרועה דילולי ועושה חמשה או חמשים יבבות כמו שנהגו כל ישראל, וכן בתרועה דגנוחי מאריך ועושה אפילו חמשים שברים, ודבר זה ברור הוא, וכבר כתבו אותו רבינו האיי ורבינו שרירא גאון אביו בתשובה גדולה שהשיבו למר רב בהלול בדיני התקיעה, ומקצתה כתובה בספר המאור, ואין צריך בזה להזכיר לא גאון ולא רב לפי שהוא כמו שאומרים הפילוסופים מושכל ראשון.
אבל אם עשה התוקע שלשה שברים ושתק והפסיק, וחזר לעשות שברים אחרים ועשה אפי' אחד בודאי צריך להחזיר כל הסימן, שאין הקלקול דוקא בשברים ותרועה כמו שאמרו בתוספות, אלא מפני שהתרועה צריכה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ואם הפסיק ביניהם בכל דבר של תקיעת שופר, או שעשה פשוטה פסולה כמתעסק וכיוצא בו, קלקל כל הסדר וחוזר לראש, וזה בכלל מה שאמרו שומען על הסדר, וזה מפורש בתוספתא [פ"ד ה"ט] ובירושלמי [פ"ג ה"ג] דתניא בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, כלומר שעשה תרר"ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה שפסל הכל בהפסק תרועה כפסולה שהוסיף, וצריך לסמוך לתקיעה אחרונה ר"ת ונמצא שעשה תר"ת בצרוף כהוגן, ובירושלמי אמרו כענין הזה ואין לי להאריך.
וכן מה שאמרו בתוספות שאם תקע שני סדרים כהוגן, ובשלישי טעה ופיחת אחד מן השברים ועשה תרועה, סותר את הכל וחוזר לגמרי לראש, וכן אמרו עוד שאם היו תוקעין על סדר ברכות תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וזכרונות ושופרות היה הפסק בין תקיעות דברכה ראשונה לתקיעות דברכה שניה, כל זה אינו אמת, שאין הסדר אלא בתרועה שתהא תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, לר' יהודה סמוכין לגמרי ולרבנן אפילו במפוזרין, ובלבד כסדרן, אבל שלש התרועות שרמזה להן תורה אין להן חיבור ולא סדר זו עם זו כלל, תדע דהא אפילו למאן דסבר בתקיעות שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, תוקע תר"ת למלכיות ותוקע תר"ת לזכרונות ותוקע תר"ת לשופרות, ונמצא שוהה בין תר"ת לתר"ת יותר ויותר מכדי לגמור את כולן, ועושין זה לכתחלה כתקנת חכמים, אם כן דבר ברור הוא שכל תרועה ותרועה הכתובה בתורה בפני עצמה היא.
כיון ששנינו במשנתינו שיעור התקיעה כתרועה ותרועה שלש יבבות, וקתני ברייתא שיעור תקיעה כתרועה ותרועה שלשה שברים, ש"מ דהכי גמירי הלכה דשיעור תקיעה כשיעור התרועה בין שתהיה התרועה ילולי או גנוחי, הילכך לר' אבהו דאמר תרועה היינו גנוחי וילולי, שיעור תקיעה דידיה כשיעור תרועה דידיה דהיינו שברים ותרועה, וצריך כל אחד לשעורי תקיעה כתרועה דנפשיה, וכשתוקע תשר"ת צריך להאריך בתקיעות שבו כדי שלשה שברים ושלש יבבות שהיא תרועה שבו, ולפיכך אם הפסיק בתשר"ת בין שברים לתרועה פסל, דהא הפסיק בתרועה גופה, והרי הוא כאלו עשה יבבא אחת והפסיק ועשה יבבא שניה.
וראיתי לר"ת בתשובת שאילה שאמר שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי, אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי, ע"כ לשונו, וזה אינו נכון כלל, ק"ו מדר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, וכיון דסבר אחת היא אם הפסיק כלל פסולה דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום, ואע"פ שהם קולות משונים זה מזה לגמרי שאין שמותן שוין ואין קולותם שוין ולא דומין זה לזה כלל, ולא עוד אלא שאין רמיזותם שוות שהאחד לשון רחמים והאחר לשון יללה ובכיה, כל שכן תרועה ושברים שמין אחד ושם אחד להן, וזהו ק"ו שאין עליו תשובה.
ולפיכך כתב ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהן עשרים ושבעה, דתרועה דתשר"ת ושלשה שברים אחת הם, אבל הרמב"ם ז"ל [פ"ג משופר ה"י] כתב שלשים, וכן הרבה מן המחברים, ולא דקדקו בדבר.
וכתוב בתוספות של רבינו שמשון וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך בכל אחת מהן כשיעור שלש יבבות של שלש קולות כל שהוא, דאם כן נעשית כל אחת מהן תקיעה, דשיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלש יבבות, ובאמת שיפה עיין וטוב ליזהר, אבל כפי הנראה מדקדוק הלשון אין ההפרש שבין השברים לתקיעה בין ארוך לקצר, אלא שזה קול פשוט סופו כתחילתו כאיש מרים קולו לשורר ולרנן, וזהו קול שבור כעין המיליל, וכבר פירשו רבותינו ז"ל אלינו רעם (נ"א דיגום) הקול כשאמרו גנוחי וילולי, וכן לשון התורה עצמה תרועה, ולשון התרגום יבבא, שניהם לשון שבר, כי תרועה מענין [ישעיה ח'] רועו עמים וחתו, [שם כ"ד] רועה התרועעה הארץ, ומגזרתם, ויבבא כמו יללה, ותיבב כמו ותיליל, כולם לשון שבר ברוח, כענין שנאמר [שם ס"ה] ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו, והרי לדברי רבינו משה שכתב כי שיעור תקיעה יבבא וחצי כמו שהזכרנו יהיה השבר קצר מאד, אלא שההפרש וההבדלה שביניהם בדמיון הקול הוא לא בגדלם וקטנם, וכתב רבינו חננאל פירוש יבבות זו אחר זו, שברים בניחותא והפסק בנתים, ע"כ, ולא הפסק גמור שישהה אלא שיהו שני קולות שיפסיק הקול בשבר ניגון.
מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים, ודקדקו בגמרא [ל"ד ע"ב] טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו, ובצבור שנו, נמצא עכשיו דבצבור לכתחילה תוקע על סדר ברכות וכדתנן בסיפא מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, אבל בדיעבד אם התפלל ואחר כך תקע יצא, וכתב רבינו יצחק אלפסי בהלכות כלשון הזה, נמצא עכשיו שתוקעין תשר"ת ג' פעמים ותוקעין תש"ת ג' פעמים ותוקעין תר"ת ג' פעמים, ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה, ומפני שהציבור צריכים לשמוע התקיעות על סדר ברכות לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר ברכות תשר"ת פעם אחת תש"ת פעם אחת תר"ת פעם אחת, ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתוקעין כשהן יושבין, אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הציבור, וכן הוא המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות, ע"כ לשון ההלכות, ובודאי כך נהגו העולם, וממה שאמר ונהגו העם לתקוע כשהן יושבין אתה מכיר שלא נתברר לו מאין יצא המנהג הזה ומי התחיל בו, וכן כתבו המחברים כולם, ורבים אומרים שמשעה שתיקן ר' אבהו תשר"ת וכניף מנהגי ותקע תש"ת כברייתא ותר"ת כמתני', חששו לתקיעות יתירות שלא יפסיקו באמצע תפילה, והקדימו ועשו הספיקות כולם מיושב ויוצאין ידי חובתן, ואחר כך מעומד מקצרין ועושין כולם פעם אחת, ובודאי דבר קשה הוא במעומד דלא כחד אנו נוהגין, דאין אנו עושין לא לדעת מתני' ולא לדעת ברייתא ולא לגנח ויליל דר' אבהו.
ולפיכך אמרו עליו על ר"ת שהיה אומר לעשות תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות דמוטב לחוש לספקות ולא לחוש להפסקות, וכן כתב רבינו שמשון בתוספות שלו והנהיג ר"ת במקומינו לתקוע אזכרונות ושופרות תשר"ת כמו למלכיות, דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק, ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר, דהא אמרו שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא, ע"כ לשונו, וכל זה הענין ממה שהזכרנו כבר שהנה הרב סובר שאין הפסקה פוסלת אלא לחוש לדברי ר' יהודה, אבל לרבנן וכל שכן לר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות וכו' אין לחוש, והדין עמו לפי פירושו לחוש לספיקות ולא להפסקות, אבל אנו כבר ביארנו שההפסקה פוסלת לדברי הכל כמו שמפורש בתוספתא, וכך אמרו בתוספות בשם רבינו יצחק הזקן כמו שהזכרנו, אם כן יותר ויותר יש לנו לחוש להפסקות דפוסלות לגמרי למתניתין ולמתניתא.
אבל עכשיו אשוב לענין עיקר המנהג הזה ונתרץ הכל, ונאמר תחלה שזה שנהגו להקדימן ולתקוע מיושב ומעומד מה שלא נשנה במשנה ולא בברייתא, המנהג הזה יש לו יסוד בגמרא ורבותינו חכמי התלמוד האמוראין התחילו בו, וזהו שאמרו בגמרא [ט"ז ע"א] אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן, ופי' כשהן יושבין קודם תפילת המוספין, ומברכין עליהם במטבע קצר כדרך שמברכין על כל המצות, ואחר כך תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילה על סדר ברכות, לא שלא יצאו ידי חובת שופר אלא שהברכות מעיקרן בתקיעות נתקנו כדאמרינן [לעיל שם] אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר, ופי' כדי לערבב את השטן הכי קאמר למה הנהיגו באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות דעל סדר ברכות שהן חובה ואינן יכולין לפטור עצמן מהם, כדי לערבב את השטן קודם תפילה שלא ישטין על תפילתם.
ופי' זה נכון ופשוט, אבל לא היו הראשונים מפרשים כן מפני ששנינו במשנתינו מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים, ואמרו עלה בברייתא [ל"ד ע"ב] שומען על הסדר ועל סדר ברכות בחבר עיר, אם כן אינו שומען אלא פעם אחת, וכל זה אינו קשה, לפי שהן שלשה דינין, ותנאי קאמר תנא דינא דלכתחילה שומען על סדר ברכות ודיעבד אפילו שלא על סדר ברכות נמי יצא, ואתא ר' יצחק ואמר כיון שמצותן לכתחילה פעם אחת על סדר ברכות למה נהגו העם עכשיו שתוקעין ומריעין קודם תפילה וחוזרין ותוקעין ומריעין על סדר ברכות, כדי שיהיה השטן מעורבב בשעת תפילה, ומימרא זו דר' יצחק כעין מימרא דר' אבהו [לעיל שם] בשופר למה תוקעין בשופר של איל, דהוא טעמא דמנהגא ולא טעמא דקרא ולמה נהגו קאמר כמו שפירשנו למעלה, וכן ר' יצחק למה נהגו קאמר, ולא שנשנו דבריו בשום מקום לא במשנה ולא בברייתא, וכיוצא בשמועה זו במסכת תעניות [ט"ז ע"א] ולמה מתכסין בשקים אמר ר' אבא לומר חשבנו כבהמה ולמה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי וכו', וזו אינה במשנה ולא בברייתא ולא בשום מימרא דאמוראי אלא מה טעם נהגו כן קאמר, וזו כיוצא בהן, עכשיו מצאנו מקור נובע למנהג הזה שנהגו בכל העולם.
ועדין נשארה עלינו הקושיא שהזכירו הראשונים למה אין תוקעין את כולן על סדר הברכות, ותשובת שאלה זו לפי ששנינו במשנתינו מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים וכו', אבל היה לו שופר ותקע ואחר כך נתמנה להם מברך, בודאי חוזרין ותוקעין על סדר ברכות, דומיא דתעניות ושעת מלחמה שאומרין זכרונות ושופרות ותוקעין עליהן, ואע"פ שאין היחיד חייב בתקיעות כלל, הציבור תוקעין בשעת תפילה כדי להעלות התפילה בתקיעה, ושם [תענית ט"ז ע"ב] שנינו על כל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו, אלא שר' יהודה חולק שם ואומר על כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין דאזיל לטעמיה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא ואין הלכה כמותו, עכשיו למדנו דכיון דאין אדם חייב בתקיעות בתענית אלא חובת ברכות היא שמתריעין בהן כדי שתעלה תפלתינו בתקיעה, די להם בתקיעה כל שהו, הלכך בראש השנה נמי כיון שיצאנו ידי חובת תקיעות של תורה מיושב, ולא נשאר עלינו אלא חובת ברכות שתקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרונינו לטובה בשופר, הוה ליה כתעניות ובתקיעות כל שהו יוצאין ידי התרעה של ברכות, ודי שיאמר באחת תקעו ובאחת הריעו וליכא הפסק ופסול כלל, אלא שרצו הראשונים לתקוע על סדרן הואיל ואין התוספת פוסל כאן כלל, וזה ענין הגון ומתוקן מאד, ובמחילה מן המחברים.
והקדימו הראשונים תשר"ת ואחר כך תש"ת ואחר כך תר"ת, ולא נהגו בראשון ראשון, וכל זה בכונה ובעיון, דודאי לעיקר הדין הלכה כמתני', דסתם מתני' וסתם ברייתא הלכה כסתם מתני', וכל שכן דליתא לדר' אבהו דהוא אמורא במקום משנה וברייתא, ואם עשינו תחלה תר"ת כמתני' לא היה נאה לפוסלו, לפיכך עשו דר' אבהו תחלה ולא רצו לסמוך עליו, וחזרו ועשו כברייתא ולא סמכו גם עליה, עד שעשו כמשנתינו.
<h2>דף לד:</h2>
כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין, אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח ציבור יורד, אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי, פירשו הגאונים דר"ג ורבנן בכל השנה פליגי, דלר"ג שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן בין בקי בין שאינו בקי, ולרבנן מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי, ממאי, מדקאמר להם לדבריכם למה שליח צבור יורד, והלא לדבריו שליח צבור יורד כל השנה כולה, ועוד מדפריש ר' אמי הלכה, מכלל דפליגי כל השנה כולה, ועוד מדאמר ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל בר"ה ויה"כ, מכלל דפליגי אפילו בשאר ימות השנה, ומסקנא דהלכה כרבן גמליאל בשל ר"ה ויה"כ דשליח ציבור מוציא את כולן בין בקי בין שאינו בקי, והוא ששומעין אותן ממנו כגון של בית הכנסת, והוא הדין לעם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא, [נ"א, שליח ציבור מוציאן אע"פ שאינן שומעין אותו], אבל דעיר דלא אניסי ומצו למיתי לבי כנישתא לא מפיק להו עד דמשעי, כך פירשו כל הגאונים.
אבל מדברי רש"י משמע דהוא מפרש דלא פטר ר"ג אל אעם שבשדות בלבד, אבל דעיר אפילו בבית הכנסת צריכין הן להתפלל ואין ש"צ פוטר הבקי, ואי אפשר לומר כן שהרי אמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין ואמר להם כדי להסדיר וכו', מ"מ למדנו ממשנתינו שאע"פ ששליח צבור מוציא את הכל הציבור מתפללין הן בראש השנה ויום הכיפורים, וכתב ה"ר יצחק אבן גיאת בהלכותיו שנהגו בשתי ישיבות ובכולה בבל שמתפללין הצבור שבע, ושליח צבור יורד ואומר תשע ומוציא את הכל ידי חובתן, והביא תשובות הרבה לראשונים לרב עמרם ולרב נטרונאי שאמרו מעולם לא התפלל צבור בראש השנה אלא שבע, ורבינו שרירא ורבינו האיי בנו ז"ל כך אמרו, והזכיר עוד גאונים אחרים וכולם כך אמרו וכך העידו, וכתב הרב הזה ז"ל [נ"א, נמצאת למד מדבריו שאין היחיד מתפלל בצבור אלא שבע בלבד] ואנו קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו אף הם מחכמים גדולים שלפניהם וכגון רב שמואל הלוי שקיבל מן הרב ר' חנוך וזקנים שבדורו הלכה למעשה שאין מתפללין שבע כלל אלא תשע, וכך מורין ועושין, ומתניתא מסייעא להו דמקשו רבנן לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין (והם אמרו לו לדבריך) [והוא אמר להם לדבריכם] למה שליח ציבור יורד אלמא מה שהציבור מתפללין שליח ציבור יורד ומחזיר, ולרבנן של ציבור עיקר ולרבן גמליאל של שליח ציבור עיקר, ועוד האריך בראיות וטענות.
ובאמת שטענותיו של הרב טענות גדולות הן, אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה, אלא היחידים מתפללין שבע ושליח צבור אומר לפניהם תשע, וכך מנהגם מעולם, על כרחינו יש לנו לקבל עדותם שהגאונים קבלו וראו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי ובישיבתו ועל כסאו של רב אשי הן יושבין ושונין, ובבית הכנסת שלו היו מתפללין, ועוד שהרי מנהגם פשוט ברוב ישראל עד שבאו דברי ה"ר יצחק אבן גיאת וחזר מקצת המערב למנהג שלו, ומפני זה נתתי לבי בדבר ונתקיים בי מה שאמרו חכמים [עי' ירו' פאה פ"א ה"א] כל דבר שבית דין נותנין לבם עליו לסוף עולה בידם כמו שנאמר למשה בסיני, וכך היא הצעה של הלכה זו דודאי ר"ג ורבנן בין בראש השנה בין בכל השנה כולה פליגי כמו שהוכחנו למעלה וכך הסכימו כל המפרשים, ולפיכך הקשו לו למה ציבור מתפללין כלל לא בראש השנה ולא בכל השנה כולה, והוא השיב שנהגו כן כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו ולא שיהא הדבר קבוע עליהם חובה, ולבסוף נפסקה הלכה כרבן גמליאל בשל ר"ה ויוהכ"פ בלבד ונמצאו פטורין מתשע ששליח ציבור פוטרן משום דאוושי [נ"א, שש"צ פוטר מהן אפילו הבקי], וחייבין הן בשבע כשאר ימים טובים, שהרי חובת היום חייבין הן בה כשאר ימים טובים וכשם שהן חייבין בשבע דיוצר ומנחה, אבל התקיעות דאינון מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן הם הם ששליח ציבור פוטרן, וזה נכון ועיקר הוא.
ומן הירושלמי למדתיו, דגרסינן התם [פ"ד ה"י] ר' הונא רבה דצפורין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא, ר' זעירא ורב חסדא הוון יתבין תמן בתקיעתא מן דצלון את צלותהון קם רב חסדא בעי מצליא אמר ליה ר' זעירא והלא כבר צלינא אמר ליה מצלינא והדר מצלינא דנחתין מערביא מן תמן ואמרין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא ואנא לא כוינית הא אילו כוינית הוינא נפיק ידי חובתי, אמר ר' זעירא ויאות כל תניא תני לה בשם ר"ג ור' הושעיה בשם חכמים, ר' אבא דקסרין בשם ר' יוחנן והוא שישנו שם מראש התפילה, אמר ר' תנחום ב"ר ירמיה מתני' אמרה כן סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכו', וזה הירושלמי כתוב בהלכות של רבינו ז"ל, ופירושו ברור הוא שפסקו תחלה הלכה כר"ג בתקיעות, ופירש רב חסדא דדוקא במתכוין אבל אם לא נתכוון אע"פ ששמען משליח ציבור לא יצא, ואתא ר' אבא והוסיף והוא שישנו שם מראש התפילה מתחלת אבות, הא אילו היה שם מתחלת התקיעות ושמע מלכיות זכרונות ושופרות בלבד לא יצא, ואמר ר' תנחום מתני' אמרה כן סדר ברכות אבות וגבורות וקדושת השם, דאלמא סדר תפילה זו מתחלת אבות היא ועד הסוף כדקתני ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.
עכשיו נלמוד מכאן שלא פסקו הלכה כר"ג אלא במלכיות זכרונות ושופרות בלבד, והוא שאמרו הלכה כר"ג באילין תקיעתא אבל לא בשאר התפילה, ולפיכך הוצרכו לומר שהוא צריך להיות שם מראש התפילה שלא תאמר כיון שאינו מוציאו אלא ידי מלכיות זכרונות ושופרות והוא מתפלל לעצמו ג' ראשונות לא יהא צריך לשמוע ממנו אלא מה שמוציאו, בא להודיענו שיש סדר לתפלה וצריך להיות שם מתחילה ועד סוף.
ומכלל הענין נלמוד שצריך היחיד להתפלל שבע שהן חובת היום, וזה דבר מתוקן מאד ומקיים כל המנהגות כהוגן, כי מהן שמתפללין תשע להסדיר ש"צ ויוצאין בשל עצמן דבקיאין הן, ומהם שאינן בקיאין באלו או שאינן רוצים להתפלל אלא חובתם ומתפללין שבע ודי לשליח צבור להסדיר תפלתו בקצר בשבע שלהן.
<h2>דף לה.</h2>
ונהוג עלמא למימר זכרנו לחיים ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים, ומצינו בתשובות שנשאל הדבר לגאונים הראשונים ז"ל והשיבו כך אנו רגילין בישיבה לאומרן ולא פליגא אמאי דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, דהתם צרכי יחיד לא ישאל אבל צרכי רבים ישאל דהא עבודה כולה צרכי רבים היא, ונושאין ונותנין הגאונים בדבר זה הרבה, וכן כתוב בהלכות של ה"ר יצחק בן גיאת, ואני תמה עליהן שהרי במסכת סופרים [פי"ט ה"ח] מפורש כלשון הזה כשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר הימים טובים כך תפלתן משונה, ואין אומרים זכרנו בג' ראשונות וזכור לחיים בג' אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוהכ"פ ובקושי התירו, ע"כ. ונראין הדברים שהמסכתא הזו היא חיצונית וירושלמית היא ולא הוחזקה אצלם בבבל ובשתי ישיבות מ"מ כל ישראל נהגו בכך, ואמרו הגאונים שאם לא אמר אין מחזירין אותו אבל המלך הקדוש והמלך המשפט מחזירין אותו בין ש"צ בין יחיד.
